מבוא לניתוחי קטרקט

העין האנושית היא מערכת אופטית מורכבת, עדינה ומרתקת שתפקידה לשבור את קרני האור ולרכזן על פני הרשתית  – הרקמה העצבית שמצפה את הקיר האחורי של העין. כאן האור מומר לסיגנל חשמלי שעובר דרך עצב הראייה למוח, שאחראי על יצירת התמונה.

ישנם שני מרכיבים מרכזיים ביכולת של העין לראות היטב ולהם קשר חשוב לקטרקט:

1. שקיפות – על כל המרכיבים של העין להיות שקופים לחלוטין כדי לאפשר מעבר של האור ללא הפרעה.
2. על האור להישבר בצורה מדויקת על הרשתית. אם האור נשבר לפני הרשתית או מאחוריה יש צורך או בעדשה חיצונית (משקפיים, עדשות מגע) או בטיפול באחד המרכיבים האופטיים של העין (עדשה, קרנית) על מנת להחזיר את האור למיקום הנכון על הרשתית.

את התפקיד החשוב של שבירת האור בעין מבצעות 2 עדשות. הראשונה, והעדשה החזקה יותר מבין השתיים, היא הקרנית. הקרנית נמצאת בקדמת העין והיא לרוב נשארת שקופה לאורך חיינו. העדשה השניה היא העדשה הקריסטלינית שנמצאת בתוך העין, מאחורי הקשתית (הקשתית היא הצבע של העין). עדשה זו היא צלולה וזכה עם לידתנו, והחל משלב מסוים (לרוב סביב העשור השישי) קורים בה שני תהליכים. הראשון הוא שכוח השבירה של העדשה משתנה (ולכן המספר במשקפיים משתנה), והשני הוא שהיא מתחילה אט אט להפוך עכורה יותר. העכירות של העדשה הקריסטלינית התוך עיינית נקראת קטרקט והיא תופעה תלוית גיל שתופיע אצל 100 אחוז מהאנשים בשלב מסוים בחייהם. מטרת ניתוח הקטרקט שיתואר בהמשך הוא החלפת עדשה עכורה זו בעדשה צלולה.